כמה עטיפות נקלף בדרך לפנים

כשיוסי יושב מולי ומספר לעצמו ולי כל מיני ארועים, אני כבר יודעת לזהות מתי הוא מספר סיפורים. אני מוצאת את הרגע, מפסיקה אותו ושואלת: “יוסי, איך אתה מרגיש?” לפעמים נראה לי שהבירבור הזה והוא חברים כ”כ הרבה שנים, שהם שכחו שלכל אחד מהם יש זהות נפרדת. “בסדר” –  הוא עונה, אך מנסה לנפנף אותי ולחזור לסיפור שלו.
“עזוב”, אני עונה. “אני איתך, בוא ניכנס”. ולקיר שאני נשענת עליו נוספת עוד שכבה של בטון מזוין. “אני בסדר אלינור, זה לא זה, אני אומר לך, אם לא היא – אני בכלל לא סובל. זה לא אני, זה היא, זה הכל בגללה.”
“בסדר יוסי, אבל תשחרר רגע, בוא נעזוב את כולם בצד. נניח שכולם בסדר איתך, וגם היא, ואין ריב ביניכם.” הוא מתרכך. “ואין לנו את זה על סדר היום. אתה יכול לספר לי איך אתה מרגיש?”
“נו…???” הוא שואל. “מה נו יוסי, איך אתה מרגיש???” אני מעיפה אליו בחזרה את הכדור.

שתיקה. זה קורה. אני לא עוזבת אותו לרגע. לשנייה. הוא נהיה אדום. המצח מתכווץ לו וגל של דם עושה רונדל שלם מול הפרצוף שלי. ואיתו יורדת מסיכת הברזל. “אני על הפנים אלינור. לא טוב לי. אולי בגלל זה אני לא יישן בלילות. נראה לי שמשהו לא בסדר איתי. זה איתי, אני רואה את זה. הבנתי. אני מרגיש. מה לעשות? מה זה אומר? אני בדיכאון?” הוא נכנס לסחרור.
“עוד פעם התחלת עם בליל של מילים?” שחרר את הלחץ יוסי. בוא נירגע. עוד מעט נטפל בזה. אני אומרת ונזכרת לרסן את הערסית. תתרכז עכשיו ברגע הזה. “איך אתה מרגיש, עכשיו?”
“בזה הרגע?”
“כן. רק לשנייה הזאת. בסדר? אפשר לתת לנו עוד רגע כזה של נחת?“
“כן.” הוא מחייך בשחרור.גם אני. “תוכל לתרגל את מה שעשינו כאן פעם אחת ביום?”
“מה, את זה? מה שעשינו עכשיו?”אני מהנהנת.
“כן, אין בעיה. אם זה יעזור לי. בכיף“.
מסתיימת הפגישה. אני מרוצה. עשיתי את שלי. כיף לי. אני מתפוצצת. הלב שלי מתרחב. באותו רגע הרגשתי שגדלתי עוד טיפה. אני מוכנה להתקדם קדימה.

– השמות בקטע בדויים.

ראו עוד בנושא: אימון אישי לחיים