דף הבית / העצמה ומימוש עצמי / הרגע שזה נפסק מעצמו
אגיע לגרסה הכי טובה שלי
כלים איתם אני עובד כל יום ומתקדם
התעוררתי לבדוק שהוא חי!
כלים הפרקטיים שיכולתי ליישם באותו הרגע
זו הפעם הראשונה בחיים שאני משתחרר מתפיסות
אמא רגועה ואוהבת היא המזון המומלץ ביותר לתינוק
השקט הפנימי שנוצר בי ובו פשוט ישנתי טוב
עזרה לי לסדר את חיי החדשים עם התינוק שלי5 (100%) 2 votes If you are a first-time parent or a parent with a few kids struggling to manage […]
זה האיר אצלי נקודה שהייתה צריכה להתברר
באתי ללידה מלאת מוטיבציה ומחשבות טובות וברוך ה' עברה לידה טובה.
עבודה מדהימה עם בעלי שהיה פתוח לביקורת ושינויים
אני לא מוותר לעצמי וכל זה בזכותך
הרגשתי שהחיים חבטו בי ושאני במקום נמוך ולא טוב ביחס לאיך שהכרתי את עצמי רוב חיי.
I also continued to see Elinor about my career and my own life after 3 months I feel great change in my life and personality
a perfect balance between being compassionate all the while guiding through tough love
להיות הבן אדם שרציתי להיות
הסתכלתי בבדיקות דם ישנות ורציתי לבדוק את הקשר בין התוצאות לאורך זמן
תוך 4 מפגשים הצלחתי לשנות את סדר היום שלי
להבין מה אני באמת רוצה בחיים וכיצד אני יכול להשפיע
נותן להתרכז באמת במה שחשוב ונחוץ לצורך התקדמות והתעצמות אישית.
התגברתי והתחזקתי ואני חושבת שגם טיפה התבגרתי
היא הרחיבה לי את הלב בצורה שלא ידעתי.
קשובה, חדה, עניינית, פרקטית ומשנה גישה
אלינור קשובה ומתאימה את עצמה לקבוצה בצורה טבעית.
בזכות ההכוונה של אלינור הצלחתי לעשות שינוי.
ביחד יצאנו למסע מרתק מלא תובנות והכי חשוב – פעולות!
קשה לתמצת בכמה שורות מה שקרה מאז. לא היה שום קסם ולא היתה תרופת פלא אבל החיים שלי השתנו.
לא היה שום קסם ולא היתה תרופת פלא אבל החיים שלי השתנו
היא יודעת להקשיב, לגעת באנשים, לסקרן, לחדד, לדייק ולדרבן לעשייה
אני במקביל עוברת סדנת עומק ביחסים וזה מאוד התחבר לי חזק ודייק לי נק' שנגעתי בהם.
בחג האחרון היינו באילת. חיכיתי לים של אילת כמו לסם. אפשר לחשוב שלא הייתי בחופש כ"כ הרבה זמן.
אבל בכל זאת, כנראה כשאתה מחכה לחופש אז זה מגביר את הצורך להרגיש חנוק.
כאילו להצדיק את זה שממש מגיע לך חופש.
ואז באילת הצלחתי לא לחשוב על כלום. לעשות חופש. לא לחשוב על עבודה, לא לחשוב על היומיום,
ואם לא היו המשפחה שלי איתי – כנראה שלא הייתי חושבת גם עליהם.
ואז בא הפחד שאולי לא יספיק לי החופש ואני ארצה עוד, אבל אין עוד, כי יש בי"ס ועבודה ושיגרה וכו' וכו'…
אז החלטתי להפסיק לחשוב על הפחד. להפסיק לדאוג שלא יהיה לי מספיק ופשוט להיות עם מה שיש.
שעות על גבי שעות בים האהוב עליי עשו את שלהן. וגם ההליכות ברגל בהרים של אילת על הבוקר,
והאוכל הטעים טעים של הדודים שלי. ובעיקר שלא חשבתי על מה אני עושה ומתי זה ייגמר.
זרמתי. עד שזה נגמר. פתאום. ביום שבת בצהריים אמרתי לאליק בעלי, יאללה, בוא נקום ונתקפל.
הגיע הזמן לחזור הביתה. הרגשתי שדי. הספיק לי. איזה כיף זה שדברים יכולים להיגמר בתחושה של די –מספיק.
ואז מיד באה המחשבה הנגדית. איזה בעסה שדברים נגמרים אבל זה ממש לא הספיק…