הרגע שזה נפסק מעצמו

Rate this post

בחג האחרון היינו באילת. חיכיתי לים של אילת כמו לסם. אפשר לחשוב שלא הייתי בחופש כ"כ הרבה זמן.
אבל בכל זאת, כנראה כשאתה מחכה לחופש אז זה מגביר את הצורך להרגיש חנוק.
כאילו להצדיק את זה שממש מגיע לך חופש.
ואז באילת הצלחתי לא לחשוב על כלום. לעשות חופש. לא לחשוב על עבודה, לא לחשוב על היומיום,
ואם לא היו המשפחה שלי איתי – כנראה שלא הייתי חושבת גם עליהם.

ואז בא הפחד שאולי לא יספיק לי החופש ואני ארצה עוד, אבל אין עוד, כי יש בי"ס ועבודה ושיגרה וכו' וכו'…
אז החלטתי להפסיק לחשוב על הפחד. להפסיק לדאוג שלא יהיה לי מספיק ופשוט להיות עם מה שיש.

שעות על גבי שעות בים האהוב עליי עשו את שלהן. וגם ההליכות ברגל בהרים של אילת על הבוקר,
והאוכל הטעים טעים של הדודים שלי. ובעיקר שלא חשבתי על מה אני עושה ומתי זה ייגמר.
זרמתי. עד שזה נגמר. פתאום. ביום שבת בצהריים אמרתי לאליק בעלי, יאללה, בוא נקום ונתקפל.
הגיע הזמן לחזור הביתה. הרגשתי שדי. הספיק לי. איזה כיף זה שדברים יכולים להיגמר בתחושה של די –מספיק.
ואז מיד באה המחשבה הנגדית. איזה בעסה שדברים נגמרים אבל זה ממש לא הספיק…

כתיבת תגובה לבטל