מה לעשות כשהרגש צר מאוד?

כשמחה או צער משתלטים עליך אתה מרגיש אבוד. בפסיכולוגיה קוראים לקצוות האלה מאניה דיפרסיה. במצב המוגדר מאני, אנשים נראים ממש מאושרים (הרבה יותר מהמצב הרגיל שלהם) וכתוצאה מההרגשה הזאת הם עושים שטויות. לדוגמא: אדם שהוא מחושב בד”כ יוציא מלא כסף על מוצרים שאין לו צורך בהם, יזמין את כל החברים שלו למלון על חשבונו, יצא לבלות כאילו אין מחר, ישים פס על כל מה שבנה אותו עד כה ויחרוג מהמוסכמות של עצמו ב ג ד ו ל. זה קורה. אמיתי.

מצב של דיפרסיה מתואר ככניסה לצער עמוק מאוד ולדיכאון. אין רצון לעשות שום דבר בסיסי קיומי. לא אוכל, לא מקלחת, לא לדבר, לא לשמוע. רוצים להיעלם. הרגשה קשה של ריקנות פנימית. אין אונים. מאניה דיפרסיה מוגדרת כמחלה, אך מצבים שבהם רגש מסוים מתגבר בקיצוניות (צער, כעס, עצב) קורים לכולנו. השבוע, הרבה לקוחות שלי נפלו לבורות החיים ובאו אליי מרוסקים לפתור את שבליבם. המכנה המשותף לכולם היתה תחושה בוערת שחייבים לפעול ועכשיו. כל דקה מיותרת נחווית אצלהם כגיהנום.מי צריך את הסבל הזה?

מה לעשות? הם שואלים אותי.

והתשובה שלי היא – לעצור. לעצור מלכת. כשהרגש מצר עליך ומצר את ליבך, אין לאן ללכת ואין מה לעשות אלא לשבת ולהיות יחד איתו. להבין אותו. משימה לא פשוטה בכלל. כל ניסיון לברוח יביא לניצחון של הרגש עליך. הוא יותר חזק. והוא תמיד ינצח. אי אפשר לברוח מרגשות שמרגישים. אפשר לנסות להבין אותם ולהכיר בקיומם. זה מפחיד ולא נוח להרגיש את הסערה שיש בפנים. אבל יותר מפחיד כשנעלמים בתוכה.
במצבים כאלה, למרות הדחף לעשות שינויים הרי גורל אני ממליצה לא לקחת שום החלטה. עד יעבור זעם. להחליט כשהרגש גועש, זה כמו ללכת על חבל דק ולצפות להרגשה של בסיס איתן. זה לא מציאותי. וזה גם לא תופס.

ואחרי שעוצרים מה?

התשובה היא לעשות כל מה שאפשר כדי להתקרר ולהרגע. בזמן רגיעה – להתחיל לחשוב. החשיבה תאפשר לראות תמונה רחבה יותר. תפתח אפשרות לקחת אחריות על הצד האישי ולשנות סדרי עולם. כל העולם כולו רגש צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל. לא לפחד מהרגשות שלנו. כשהם באים בגדול, יש להם מסרים סמויים. מי שיהיה מספיק קשוב ידע להפריד את המסר מהאריזה שלו, ולהבין תובנות אישיות. ואז, הדרך מתבהרת.

בעקבות המאמר, כתב לי מישהו למייל מכתב נוגע ללב, “מה לעשות כשהרגש גובר עלינו?”, “אני עצוב, כועס, מבולבל…”

קראו כאן את המכתב, וגם את התשובה שלי.