איך הזוגיות שלכם משפיעה על הילדים?

כל אחד מבין את ההיגיון הפשוט: זוגיות טובה משפיעה לטובה על הילדים.
האם גם ההפך הוא הנכון? האם בעיות בזוגיות משפיעים לרעה על הילדים? האם עדיף להישאר ביחד כמשפחה, העיקר שהילדים יגדלו עם אבא ואמא באותו בית? מה אתם חושבים?

מתברר שתשובה שנראית פשוטה למתבונן החיצוני, משתנה כששואלים בני זוג שקיימים ביניהם חילוקי דעות. הם אומרים:
"הילדים לא חווים את הבעיות בינינו", "אנחנו יודעים לשחק את המשחק", "אנחנו לעולם לא מתווכחים לידם, רק בחדרי חדרים…"

שאלו את עצמכם: האם יש לכם ויכוחים חוזרים בנושאים הקשורים לילדים? אם עניתם כן, כנראה שיש לכם בעיה בזוגיות.

"הזוגיות שלנו טובה מאוד, אנחנו פשוט לא מסכימים בינינו בעניינים של חינוך, כל אחד בא מבית אחר."
נכון. זה בדיוק זה. ואם קשה לכם לפתור את זה, אז הבעיה היא איתכם ולא עם הילדים שלכם. זוגות רבים נתקלים בחוסר הסכמה לגבי משמעת, חינוך וחוקי הבית, והאתגר הזוגי הוא: כיצד לפתור את חילוקי הדעות ואי ההסכמות ולהישאר כזוג.
התשובה: בשיתוף פעולה. היחסים הזוגיים חשובים מהכל. וזה מה שעושה הבדל לילדים.

זוגות שמשתפים פעולה אומרים את הדברים הבאים:

• "אני משתף פעולה ובוחר בדרך שלה, למרות שזו לא הדרך שלי כי מה שחשוב לי זה שנהיה מתואמים בינינו. שנהיה בדרך אחת"
• "הסכמנו על דרך אמצע כפיתרון לבעיה הזאת"
• "אני משתפת איתו פעולה, כי חשובים לי היחסים בינינו יותר מאשר לנצח אותו"

(ושלא תטעו, אותה אישה שאומרת את זה, לא חוסכת את דעתה מבן הזוג שלה. היא מסבירה לו את האופן דבו היא רואה את הדברים, אך מסכימה ללכת בדרך שלו. מבחינתה זה חלק מהמחויבות שלקחה על עצמה.)

מה זה עושה לילדים?

• הילדים רואים דוגמא שאפשר לפעול כצוות גם כשיש אי הסכמות
• הם לומדים שהגישה לבעיה חשובה מפיתרון הבעיה
• הם שמחים כי ההורים משדרים להם יציבות ואיתנות ביחסים

מצד שני, כשלא מגיעים למסקנות משותפות, אמא אומרת משהו, ואבא סותר אותה, הילדים חווים צד אחד כטוב, שאצלו מותר הכל, וצד שני כרע – שצריך להיזהר מפניו. כתוצאה מכך הם מפתחים התנהגות אחת עם אמא ואחרת עם אבא, ומגיבים בהתפרצויות רגשיות כאשר דברים לא מסתדרים להם.

הגישה שלכם אחד כלפי השני, והצורה בה תפתרו את הבעיות ביניכם, יוצרת את הזוגיות שלכם

בני זוג שמעלים על נס הדגל שיתוף ותקשורת הדדית ומכבדת, יחוו זוגיות מספקת וקרובה ובד"כ גם הילדים שלהם יהיו מרוצים. לעומתם, בני זוג שלא מדברים על דברים באופן גלוי, מסתירים את דעתם האמיתית, מחביאים את מחשבותיהם לעצמם, דוחים שיחות לא נעימות למועד "מתאים יותר", פוחדים לא לפגוע בצד השני, פוחדים לא להיפגע בעצמם – יוצרים מערכת מורכבת ורגישה המשפיעה עליהם וגם על הילדים.